2 שמואל
14:1 וראה יואב בן צרויה כי לב המלך אל
אבשלום.
14:2 וַיִּשְׁלַח יוֹאָב אֶל-תִּקּוֹחַ וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּה חָכְמָה וַיֹּאמֶר אֶל.
היא, נא, תעמיד פנים שאתה אבל, ותלבש עכשיו אבל
לבוש, ואל תמשח את עצמך בשמן, כי אם תהיה כאישה שיש לה א
זמן רב התאבל על המתים:
14:3 ובא אל המלך ודבר אליו כדרך זו. אז יואב שם את
מילים בפיה.
14:4 וכאשר דברה אשת תקוע אל המלך, נפלה על פניה
הָאָרֶץ, וַיִּשְׁתַּדֵּל, וַיֹּאמֶר, עָזַר, הַמֶּלֶךְ.
14:5 ויאמר אליה המלך: מה לך? והיא ענתה, אני
אכן אשה אלמנה, ובעלתי מת.
14:6 ולשפחתך היו שני בנים, ושניהם רבו יחדיו
שדה, ולא היה מי שיפריד אותם, כי האחד היכה את זה, ו
הרגה אותו.
14:7 והנה כל המשפחה קמה על שפחתך והם
אָמַר, הוֹצִיא אֶת הַמַּכֶּה אֶת אֶת אֶת אָחִיו, וְנִהֲרֹג אוֹתוֹ, עַל הַמַּעֲשֶׂה
חיי אחיו שהרג; וכן נשמיד את היורש : ו
וְכָבוּ אֶת-גַּחְלִי אֲשֶׁר יִשְׁאָר וְלֹא יַעֲזֹר לִי
בעל לא שם ולא שארית על פני האדמה.
14:8 ויאמר המלך אל האשה לך אל ביתך ואתן
האשמה לגביך.
14:9 ותאמר אשת תקוע אל המלך אדוני המלך.
עוון עלי ועל בית אבי: והמלך וכסאו
להיות חסר אשם.
14:10 ויאמר המלך כל האומר לך הביא אותו אלי
הוא לא יגע בך עוד.
14:11 ויאמרה נא המלך יזכור את יהוה אלוהיך כי
לא תיתן עוד לנקמי הדם להשמיד,
פן ישמידו את בני. וַיֹּאמֶר חַי יְהוָה, יִהְיֶה
לא תיפול שערה אחת של בנך ארצה.
14:12 ואז אמרה האשה: תאמר נא שפחתך דבר אחד
לאדוני המלך. וַיֹּאמֶר, אָמַר.
14:13 ותאמר האשה: מדוע חשבת דבר כזה
נגד עם אלוהים? כי המלך ידבר דבר זה כאחד
שהוא פגום, בכך שהמלך לא יחזיר את שלו הביתה
גורש.
14:14 כי אנו צריכים למות, והינו כמים שנשפכו על האדמה, אשר
לא ניתן לאסוף שוב; וכן אלוהים לא מכבד איש: עדיין
האם הוא מתכוון, שלא יגורשו ממנו.
14:15 ועתה אשר באתי לדבר על הדבר הזה אל אדוני ה
מֶלֶךְ הוּא כִּי הָעָם יָרֵא אוֹתִי: וְשִׁפְחָתְךָ
אמר, עתה אדבר אל המלך; יכול להיות שהמלך ירצה
לבצע את בקשת שפחתו.
14:16 כי ישמע המלך להציל את שפחתו מיד ה\'
אדם שישמיד אותי ואת בני יחד מתוך הירושה של
אלוהים.
14:17 וַתֹּאמֶר שַׁפְחָתְךָ: יִהְיֶה דְבַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עַתָּה
נוח: כי כמלאך אלוהים, כן אדוני המלך להבחין
טוב ורע: על כן יהיה ה\' אלוהיך עמך.
14:18 ויען המלך ויאמר אל האשה אל תסתיר ממני נא.
אתה, הדבר אשר אשאלך. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֲדֹנִי
המלך מדבר עכשיו.
14:19 וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲלֹא יָד יוֹאָב עִמָּךְ בְּכָל הַזֶּה? ו
ענתה האשה ואמרה, חי נפשך, אדוני המלך, אין
יכול לפנות לימין או לשמאל מן הראוי שאדוני ה
המלך דיבר, כי עבדך יואב, הורה לי, וישים את כל אלה
מילים בפי שפחתך:
14:20 להעלות את צורת הדיבור הזאת עבדך יואב
דבר: וחכם אדוני, בחכמת מלאך אלהים.
לדעת את כל הדברים אשר בארץ.
14:21 וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב הִנֵּה עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לֵךְ
לפיכך, החזירו את אבשלום הצעיר.
14:22 ויפול יואב ארצה על פניו וישתחוה ויודה
המלך: ויאמר יואב היום ידע עבדך כי מצאתי
חן בעיניך, אדוני המלך, כי מילא המלך את
בקשת משרתו.
14:23 ויקם יואב וילך אל גשור ויביא את אבשלום לירושלים.
14:24 ויאמר המלך יפנה אל ביתו ואל יראה את שלי
פָּנִים. ושב אבשלום אל ביתו, ולא ראה את פני המלך.
14:25 אבל בכל ישראל לא היה מי לשבח כמו אבשלום
יופיו: מכף רגלו עד עטרת ראשו
לא היה בו מום.
14:26 וכאשר חקר את ראשו, כי בכל סוף שנה הוא
סקר אותו: כי השיער היה כבד עליו, לכן הוא סקר אותו:)
הוא שקל את שער ראשו מאתיים שקל אחרי המלך
מִשׁקָל.
14:27 ואל אבשלום נולדו שלושה בנים ובת אחת, שלה
שמה היה תמר: היא הייתה אישה יפה.
14:28 וישב אבשלום שתי שנים שלמות בירושלים, ולא ראה את המלך
פָּנִים.
14:29 על כן שלח אבשלום את יואב לשלחו אל המלך; אבל הוא
לא יבוא אליו: וכאשר שלח שוב בפעם השנייה, היה
לא בא.
14:30 על כן אמר אל עבדיו ראו שדה יואב קרוב אלי
יש לו שם שעורה; לך והצית אותו. וַיַּעֲבֹד עֲבָדֵי אַבְשָׁלוֹם
השדה בוער.
14:31 ויקם יואב ובא אל אבשלום אל ביתו ויאמר אליו.
לָמָּה הִדְלִיתוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שָׂדָתִי?
14:32 ויען אבשלום ליואב הנה שלחתי אליך לאמר בוא.
הנה, למען אשלחך אל המלך, לאמר, למה באתי
מגשור? טוב לי שהייתי שם עדיין: עכשיו
על כן אראה את פני המלך; ואם יש בו עוון
אני, תן לו להרוג אותי.
14:33 ויבוא יואב אל המלך ויגיד לו וכאשר קרא
אבשלום בא אל המלך והשתחוה על פניו אל
קרקע לפני המלך : וינשק המלך את אבשלום.