2 מכבים
14:1 לאחר שלוש שנים נודע יהודה כי דמיטריוס בנו של
סלאוקוס, לאחר שנכנס ליד המקלט של טריפוליס עם כוח גדול ו
חיל הים,
14:2 כבש את הארץ והרג את אנטיוכוס ואת ליסיאס מגןו.
14:3 ועתה אלקימוס אחד, שהיה כהן גדול, וטמא
בכוונה בעת התערבותם עם הגויים, בראותו זאת
בשום אופן לא היה יכול להציל את עצמו, ולא תהיה לו יותר גישה אל הקודש
מִזבֵּחַ,
14:4 בא אל המלך דמטריוס במאה ואחת וחמישים השנה
מגיש לו כתר זהב ודקל וגם מהענפים
ששימשו בחגיגיות בבית המקדש: וכך החזיק ביום ההוא את שלו
שָׁלוֹם.
14:5 אמנם קיבל הזדמנות לקדם את מפעלו השוטה, ו
נקרא לייעוץ על ידי דמטריוס, ונשאל איך היהודים עומדים
מושפע, ולמה הם התכוונו, הוא ענה על כך:
14:6 אלה מהיהודים אשר כינה אסידים, אשר ראשם הוא יהודה
המכבים, מזינים מלחמה ומרדימים, ולא יתנו לשאר להיות
בשלום.
יד 14:7 על כן, בהיותי משולל כבוד אבותי, אני מתכוון לגבוה
כהונה, עכשיו באתי לכאן:
14:8 ראשית, באמת בגלל האכפתיות הבלתי מזוינת שיש לי בדברים הנוגעים ל
מלך; ושנית, אפילו בשביל זה אני מתכוון לטוב שלי
בני הארץ: כי כל האומה שלנו נמצאת בסבל לא קטן דרך ה
עסקה לא מיועצת בהם כאמור.
14:9 לפיכך, המלך, בראותו יודע את כל הדברים האלה, נזהר ב-
הארץ, והאומה שלנו, הנלחצת מכל צד, לפי
את הרחמים שאתה נותן לכל.
14:10 כל עוד יהודה חי, לא ייתכן שהמדינה תהיה
שֶׁקֶט.
14:11 זה לא נאמר עליו מוקדם יותר, אלא על אחרים מחברי המלך.
בהיותו נגד יהודה בזדון, עשה יותר קטורת לדמטריוס.
14:12 ומיד קורא לניקנור, שהיה אדון הפילים,
הפך אותו למושל על יהודה, הוא שלח אותו.
14:13 מצווה אותו להרוג את יהודה ולפזר את אשר עמו
ולהפוך את אלקימוס לכהן גדול של המקדש הגדול.
14:14 ואז באו הגויים, שברחו מיהודה מיהודה, לניקנור.
על ידי עדרים, חושבים שהנזק והאסונות של היהודים הם שלהם
סעד.
14:15 עתה, כאשר שמעו היהודים על בואו של ניקנור וכי הגויים היו
עֲלֵיהֶם, הִשְׁלִיכוּ עֶדֶץ עַל-רֹאשֵׁיהֶם, וַיִּתְפַּנְּנוּ
לְמִי שֶׁהִכִּיסֵם אֶת עַמּוֹ לְעוֹלָם, וְהָעוֹזֵר תָּמִיד
החלק שלו עם ביטוי של נוכחותו.
14:16 על פי מצוות השר הסר מיד
משם, וקרב אליהם בעיירה דסאו.
14:17 עכשיו שמעון, אחיו של יהודה, הצטרף לקרב עם ניקנור, אבל היה
קצת אי נוחות בגלל השתיקה הפתאומית של אויביו.
14:18 אף-על-פי-כן, ניקנור, שומע את גבריותם של אשר עמם
יהודה, והאומץ שהיה להם להילחם למען ארצם,
אל תעז לנסות את העניין בחרב.
14:19 על כן שלח את פוסידוניוס ואת תאודוטוס ואת מתתיהו לעשות.
שָׁלוֹם.
14:20 אז כאשר התייעצו על כך ארוכות, והרב החובל
הכירו את ההמון, ונראה שכן
כולם בדעתם אחת, הם הסכימו לבריתות,
14:21 וקבעו יום להיפגש יחדיו לבדם ומתי היום
בא, והוגדרו שרפרפים לכל אחד מהם,
14:22 לודאס העמיד אנשים חמושים מוכנים במקומות נוחים, פן בוגדנות כלשהי
צריך להתאמן פתאום על ידי האויבים: אז הם עשו שלום
וְעִידָה.
14:23 כעת ישב ניקנור בירושלים ולא פגע, אבל שלח את
אנשים שבאו נהרו אליו.
14:24 ולא ירצה את יהודה מעיניו כי אוהב את
אדם מלבו
14:25 התפלל גם לו שיקח אשה ויוליד ילדים ונשא.
היה שקט, ולקח חלק מהחיים האלה.
14:26 אבל אלקימוס, הבחין באהבה שהייתה ביניהם, ושקול
הבריתות שנכרתו, באו לדמטריוס, ואמרו לו את זה
ניקנור לא הושפעה היטב כלפי המדינה; על זה הוא הסמיך
יהודה, בוגד בממלכתו, להיות יורשו של המלך.
14:27 ויהי המלך זעם והתעצבן בהאשמות ה\'.
האיש הרשע ביותר, כתב לניקנור, וסימן שהוא רב
לא רצה בבריתות, וציווה עליו לשלוח
אסיר המכבי בכל חיפזון לאנטיוכיה.
14:28 כאשר זה הגיע לשמיעתו של ניקנור, הוא היה מאוד מבולבל בעצמו,
ולקח בחומרה שיבטל את המאמרים שהיו
מוסכם, האיש לא אשם.
14:29 אך מכיוון שלא היה עסק נגד המלך, הוא צפה בזמנו
להשיג את הדבר הזה במדיניות.
14:30 למרות זאת, כשהמכבי ראה שניקנור התחילה להיות עצבנית
אליו, ושהוא התחנן בו ביתר גס ממה שהיה רגיל,
הוא קלט שהתנהגות חמוצה כזו לא באה לידי ביטוי
יחד לא מעט מאנשיו, ופרש מניקנור.
14:31 אבל השני, ביודעו שמדיניותו של יהודה מונעת ממנו במיוחד,
בא אל בית המקדש הגדול והקדוש, וציווה על הכהנים, כי
היו מקריבים את זבחיהם הרגילים, למסור לו את האיש.
14:32 וכאשר נשבעו כי לא ידעו לדעת היכן האיש אשר הוא
חיפשו,
14:33 הושיט את ידו הימנית אל ההיכל ונדר שבועה
כך: אם לא תמסרו לי את יהודה כאסיר, אשכב
המקדש הזה של אלוהים אפילו עם האדמה, ואני אשבור את
מזבח, ולהקים מקדש בולט לבככוס.
14:34 אחרי הדברים האלה הלך. ואז הרימו הכוהנים את ידיהם
לכיוון השמים, והתחנן בפניו שיהיה תמיד מגן שלהם
אומה, אומר כך;
14:35 אתה, אדוני הכל, אשר לא נזקק לשום דבר, היה מרוצה מכך
מקדש מגוריך צריך להיות בקרבנו:
14:36 על כן עתה, אדוני הקדוש של כל הקדושה, שמור את הבית הזה לעולם
טָמֵא, שֶׁנִּטְהָר באחרונה, ועצור כל פי רע.
14:37 עכשיו היה מואשם בפני ניקנור אחד ראזי, אחד מזקני
ירושלים, אוהב בני ארצו, ואיש דיווח טוב מאוד, אשר
כי חסדו נקרא אב היהודים.
14:38 כי בעבר, כאשר לא התערבבו עם
גויים, הוא הואשם ביהדות, ואכן סיכן באומץ את שלו
גוף וחיים בכל תוקף למען דת היהודים.
14:39 אז ניקנור, שהיה מוכן להכריז על השנאה שנשא ליהודים, שלח
למעלה מחמש מאות איש מלחמה לקחתו:
14:40 כי הוא חשב בכך שלקח אותו לפגוע ביהודים הרבה.
14:41 עתה, כאשר ההמון היה לוקח את המגדל, ונשבר באלימות
לתוך הדלת החיצונית, וציווה להביא אש כדי לשרוף אותה, הוא
בהיותו מוכן להילקח מכל עבר נפל על חרבו;
14:42 בחירה במקום למות בגבריות, מאשר לבוא לידיו של
רשע, להתעלל בו אחרת ממה שנראה לידתו האצילית:
14:43 אבל החמצה את תנועתו בחיפזון, ההמון ממהר גם פנימה
את הדלתות, הוא רץ באומץ אל הקיר, והפיל את עצמו בגבריות
בין העבים שבהם.
14:44 אבל הם החזירו במהירות, והוא נפל לתוכו רווח
באמצע המקום הריק.
14:45 אף על פי כן, בזמן שעדיין הייתה נשימה בתוכו, בהיותו מודלק
כעס, הוא קם; ולמרות שדמו זלזל כמו זרעי מים,
ופצעיו היו קשים, אך הוא רץ בתוך ה
הָמוֹן; ועומד על סלע תלול,
14:46 כאשר דמו נעלם לחלוטין, הוא עקר את קרביו, ו
נוטל אותם בשתי ידיו, השליך אותם על ההמון, וקורא
על אדון החיים והרוח להשיב לו את אלה שוב, הוא כך
מת.